נתחיל עם השורה התחתונה: אתם לא אחראים לרגשות של בני הזוג שלכם/ן.
רובנו גדלנו על הפנטזיה שכשנמצא את אהוב ליבנו - כל הכאבים ייעלמו, ולכן גם אנחנו מרגישים אחריות שבני הזוג שלנו יהיו שמחים ושלא יכאב להם.
ולכן רובנו מאמצים אמונת יסוד ש
״הכאב שלך=אשמתי/לטיפולי/אחריותי״
הבעייה היא שאמונת יסוד זו תוקעת בני זוג בקשר סימביוטי. אם הכאב של בן זוגך הוא אחריותך או אשמתך, אז כל פעם שהוא משתף אותך במשהו קשה שעובר עליו, את מיד תופעלי עם תחושה שאת צריכה לעשות משהו בנידון (אני צריך לעודד עכשיו? להתגונן? להציל? לייעץ?).
עם הזמן התגובתיות והאחריות הזו מובילה זוגות להימנע מלשמוע ולהשמיע את הכאב והתסכול אחד של השנייה, כי אין להם את הכוחות לתקן או לעודד. ההימנעות הזו פוגעת באותנטיות, באינטימיות ובכנות של הקשר.
מאמר זה מרחיב על התופעה הזו וכיצד אפשר לחתוך את ״חבל הטבור״ הרגשי בין בני זוג ולאפשר לכל אחד לבטא את הכאב שלו מבלי להפעיל את השני.
Comments